אז זהו, גם דברים טובים באים בצרורות. הבעיה היא שאצלי זה לא שקרו מלא דברים טובים, היתה פגישה אחת שהעלתה לי את ההתלהבות ואז אני מתחילה לפנטז ונסחפת לתוך עולם שכולו רק דבש והצלחות.
אז בסופ”ש במקום לעבוד, פשוט נדדתי במחשבות שלי. את הבוקר עשינו בים עם הרבה רוח ואחר כך מקלחת חמה ורוטחת. חפפנו את הראש, גזרנו ציפורניים ומתושקה שלי אפילו לא התנגדה. המשכנו לשחק בלגו ואחר כך ההורים הגיעו, כך שהיו לי כמה שעות לעצמי. ניגשתי מיד לעבודה, התחלתי לתכנן את רשת הקפה לאמהות ומרוב התלהבות מצאתי את עצמי יותר מדי משוטטת בפינטרסט ופחות מדי עובדת. כל כך הרבה רעיונות שלא ממש הצלחת להתרכז.
בשלב מסויים אני רואה את אחד מהדייטים המבטיחים שלא ממש המשיכו שהוא נמצא אונליין בווטס. שלחתי לו ציפור והוא הגיב באפרוח ומשם לצ’ט שנמשך שעה וחצי. כשההורים שלי אמרו לי שהגיע זמן ללכת סגרתי את הצ’ט בסגנון ה’קשה להשגה’, אבל אז לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות. הבייבי שלי דווקא אכלה 7 שעות שינה בלי למצמץ. מה קורה פה?
אחר כך היתה לי פגישה, די מוצלחת, עם לקוח חדש. זה יזם של מסעדות שרוצה לפתוח רשת חדשה לזכיינים בקונספט מעניין. זה אמור לפנות דווקא לאמהות ולהיות מקום שאפשר לבוא עם הילד, יש בכניסה סטנדטים שאפשר לנעול עגלות לתינוק, פינות החתלה בפנים ובחוץ וכל הקונספט הוא שגם אם אמא זה לא אומר שאין לך פינה משלך.
כמובן שמאוד התחברתי לקונפסט. אני תמיד מרגישה לא נעים כשהיא מתחילה לבכות, אם אני הופכת את השירותים (ומשתדלת כמה שפחות בגלל היגיינה) לשידת החתלה מאולתרת ובהתחלה, כשעוד הנקתי, אני לא צריכה לספר לכן איך זה מרגיש.
אז אני חושבת שהוא אהב את הראש שלי. אמרתי שדווקא בגלל שהקונפסט הוא אמהות אז צריך לתת להן גם אפשרות להתרענן. אולי להציע אפשרות לבייביסיטר בתוך המקום, לעשות פינת משחקים קטנה ולפזר וילונות למי שצריכה להניק או פורצת בדמעות בלי שום סיבה. הלוואי ואקבל את הפרויקט הזה. הסניף הראשון יהיה ברעננה ומשם השמים הם הגבול. נקווה רק שלא כל האמהות דלפוניות כמוני.
אומרים שאוזניים ושיניים הם הכאבים הכי גדולים. לא נכון! כשלילדה שלך יש כאבי אוזניים זה הכאב הכי גדול. כל הלילה היא בכתה, כבר לא ידעתי מה לעשות איתה. בשלוש בבוקר הלכנו למיון ונתנו לה משחה אנטיביוטית שלו ממש עזרה. בבוקר עוד ניסיתי לעבוד קצת אבל ראיתי שהתחילה להתפשט שם אודם. אז למזלי אמא שלי מכירה הרבה רופאים והצליחה להכניס אותי לאיזה פרופסור.
אני יושבת פה עם הורים שלדעתי הילדים שלהם לא שומעים. זה קורע את הלב לראות ילד שמדבר בשפת הסימנים וכל המכשירים.. פתאום הטראומה שלי מקבלת פרופורציות אחרות.
אחד הטיעונים שלי שהצליחו לעשות מהפכה בבית, ההיה שחלק מהמוצרים כל כך ישנים שבטח יש להם ערך וינטאג’ באינטרנט. בעלת הבית לא התעצלה והעלתה כמה בובות שאמא שלה שמרה ולא תאמינו איזה מחירים הציעו לה עליהן ובדולארים. אז בסוף היא לא מכרה, בגלל הקשר הסנטימנטלי, אבל אם אתם מתלבטים מה לעשות עם כל מוצרי תינוקות ופריטים שמזכירים לכם משהו שלא מאפשר להעביר הלאה או לזרוק לזבל, יש כמה קבוצות בפייס שמתמחות בעניין, ועם קצת עזרה מהמומחים אתם יכולים לעשות בוחטה.
עכשיו אני עסוקה בלתכנן ויטרינת זכוכית, הדבר הכי לא פרגטי בעולם, שתראה כאילו יצאה משנות העשרים עם הברק והניקיון של המילניום. בתוכן נשים את הבובות, הרכבת החשמלית וכל מה שנשאר מהמאה הקודמת, נשמור לדורות הבאים – אולי הם יממשו את האוצר הגנוז
חשבנו לזרוק אבל למה לא להפוך את זה לפריט אספנות וינטאג’? לא תאמינו כמה שווים מוצרי תינוקות ישנים ברשת
קמים בבוקר, עוברים אצל הספקים, לא לשכוח את הדואר, 2 לקוחות חדשים, 1 וותיק ששווה לחמישה בדרישות שלו, צריך גם לעשות קניות בסופר ולשלם כמה חשבונות.. אבל למרות שהלו”ז מדוקדק הבת שלי החליטה שלה דווקא מתאים יום חופש.
חשבתי שאני מאבדת את זה לגמרי כשזיהיתי את הנקודות האדומות המוכרות, וכן זה בדיוק הגיל ולעוד שניים בגן היתה אדמת. אז ביטלתי הכל ועכשיו אנחנו מציירות נקודות על הוילון, הכריות וכמה בגדים, כדי שלא תחשוב שקרה פה משהו יוצא דופן.
הלקוחות קיבלו את הקרייסס בהבנה ואני מנצלת את ההזדמנות כדי להבין איך עושים העברות כספים בבנק (די כבר עם הדואר) מה צריך כדי שהחבילות מעלי אקספרס יגיעו לירקן במקום לסניף הדואר העמוס והגיע הזמן לבדוק אם משלוחים של רמי לוי באמת שווים את המאמץ.
זה אחד הפרויקטים היותר הזויים שהיו לי בחיים: זוג בן45 שהביא ילדים ממש ברגע האחרון, אבל בגלל שהם מפוצצים בכסף יש להם איזה פנטזיה לעצב את כל הבית בסגנון ארט דקו. איך בדיוק עושים את זה בחדר הילדים ומה אני אמורה לעשות עם אלפי מוצרי תינוקות שמפוזרים בכל פינה בחדר? משימה למקצועניות בלבד! ולשם כך גייסתי את בתי וגם לא מעט תיאוריות פסיכולוגיות, שיאפשרו לי להניע את הקביעות המחשבתית של לקוחותיי מגחמת הווינטאג’.
אז בואו נבהיר דבר אחד: כל הרטרו, וינטג’, סגנון כפרי ואני רוצה שהבית שלי יזכיר לי את הבית של סבתא, זה נורא נחמד בהצהרות, אבל כשמגיעים לפרקטיקה יכול להיות קצת מיושן ומשעמם. מרבית פריטי הווינטאג’ שאתם כל כך מתאמצים לדלות מחנויות העיצוב הם לא יותר מאשר חיקויים שנקנים בשקל בעלי אקספרס וקצת חבל על המאמצים. כנסו לאינטרסט ותחסכו את פערי הטיווח.
אבל היות ומדובר פה בפרויקט שמנת, עם תקציב מכובד שמצדיק גם כניסה לבלוגים של מעצבי חלונות, שם אפשר למצוא פריטים מיוחדים, בואו נבהיר דבר אחד קודם: סגנון הארט דקו היה פופולארי בשנות העשרים וכל ניסיון למצוא פריטים מתהקופה הזאת הוא שווה לאיתור של מחת בערמה של ספאם. על אחת וכמה כשמדובר בחדר הילדים: פעם עשו הכל בעבודת יד. את רוצה ארט דקו, בבקשה: קחי כמה בדים מחולצות של סבתא ותתחילי לתפור! היום אנחנו אוהבים צבעים שמחים ולא דהויים, מוצרי תינוקות עוברים אינסוף תווי תקן ולכן בובות ישנות שקנית בebay זה רעיון רע מאוד אם את רוצה שהתינוקות החמודים שלך לא יקבלו התקף אלרגיה לאבק וכל שאר הבקטריות שנצברו במהלך השנים.
הצעתי ללקוחות שלי לעשות כוורת מחופה בסגנון עתיק, ישן ומכוער, שבתוכה אפשר יהיה להכניס את כל הפיצ’פקעס, אפילו הסכמתי להכניס תחרה ישנה שתעבור ניקוי יבש וכשגם זה לא עבד פשוט הבאתי את ביתי הקטנטנה שהתעטשה 7 פעמים, עד שגם בעלת הבית הבינה שמוצרי תינוקות וארט דקו לא ממש הולכים ביחד. לא נורא, נפצה על החיות בחדר הילדים בדיכאון והחושך שהולך להיות הסלון. אמשיך להעדכן
וכן, אם יש לכם מוצרים ישנה מתחילת המאה אני זו הכתובת! כמובן בפרטי
מי שמע על חדר הילדים בסגנון ארט דקו? אחרי שעות של שיחות, בהן ניסיתי להסביר שכל מוצרי תינוקות מתקופתנו הם ססגוניים מדי לחשכת תחילת המאה העשרים הסכמנו על כוורת ישנה ומכוערת. זה עיצוב זה?
תמיד אהבתי לעצב. כילדה הייתי מעצבת את החדר. משנה כל הזמן את המיקום של הרהיטים ואף פעם לא נרגעת עד שכל הצבעים מתאימים אחד לשני. בתיכון הייתי מהפנקיסטיות עם השיער הסגול (ופירסינג), אבל אחרי הצבא וטיול ארוך בדרום אמריקה סוף כל סוף תפסתי את עצמי. רגע אחד של מודעות עצמית הבהיר לי שאני ממש לא מתכוונת להעביר את הגלגול שלי כמו אמא. לעבוד במשרדים יוקרתיים שאין בהם טיפת אוויר וללבוש כל היום חליפות אפורות או שחורות, שמתאימות לצבע של השולחן.
ההורים לא ממש קיבלו בשמחה את ההחלטה שלי, אבל כבר הבינו עם מי הם מתעסקים. כדי לעשות לי את החיים קשים עוד יותר, הם סרבו לממן את הלימודים וכך מצאתי את עצמי בדרום העיר, חולקת דירה עם עוד שתי סודניות ואריטראית מדהימה (שבסוף גורשה והחליפה אותה פיליפינית). הצטיינתי בלימודים דווקא בגלל שהחיים עצמם היו נטולי צבע. דרום העיר הוא מקום קשה, שלמרות שהיום נחשב ל’מגניב’ אני ראיתי בו המון מצוקה.
אני מאוד מתגעגעת לשותפות שלי, אבל לא הייתי חוזרת לדרום כאמא. לפני שנתיים וחצי יצאתי לנופש באירופה ופגשתי את אביר חלומותיי, שנעלם אחרי יומיים. בתי היא מזכרת מדהימה, שהפכה אותי לבן אדם אחר ממה שהייתי. היא פתחה לי מחדש את התיאבון לחיים ועכשיו ביחד אנו מגלות מחדש את החיים. מעצבות דירות של עשירים יותר ומבוססים פחות, מנסות לעזור לי שהחיים היו קצת יותר מאתגרים עבורו ולפתוח דף חדש באנרגיות המקסימום של הגיל הזה.
anatpeleg 